אספירין, המוזה האמביוולנטית

אמביוולנטיות טוטאלית

אמביוולנטיות טוטאלית

זו אספירין, המוזה האמביוולנטית, חברתה הקרובה של לורסטין עוד מהימים על הדשא מול הבניין האפור שמוכר השכלה זולה ביוקר.

באותם ימים הכירו השתיים את מי שהפכה לחברתן המשותפת, המשוררת חבצלתקלאסית,

שהודתה שאספירין היא שהיוותה עבורה את ההשראה לטקסט "אמביוולנטית טוטאלית".

לא יכולתי לתאר זאת טוב יותר ולכן ביקשתי את רשותה של ח. להביא כאן את הטקסט הנ"ל כלשונו, או נכון יותר – כלשונה. והנה הוא.

אמביוולנטית טוטאלית, מאת חבצלתקלאסית (מתוך: "מיתולוגיה פרטית")
"כששאלו אותה האם מתחשק לה ללכת בערב לקולנוע היתה מתבלבלת. "איך אפשר" היתה אומרת "איך אפשר להתחייב על דבר. הרי עד הערב…מי יודע…איך אפשר…צריך לדייק בשפה…הרי…הרי…הרי…." וככה תמיד המשפטים היו נגמרים אצלה, בלי רעיון שנחתם וגם הקול שלה פרפר ונחלש וכאילו ההברות היו גוססות לה על השפתיים, מפרכסות כמו קרפיונים בשוק על הלוח של מוכר הדגים שמרביץ להם בראש מכה אחרונה.
רק שני דברים היא ידעה להגיד מהסוף להתחלה. היא אמרה שלעשות דבר בלי התכוונות מלאה זה כמו למות מבפנים. היא אמרה שבמקום בו יש צמח נבול, שום דבר טוב לא יצמח. גם זה וגם זה היה נכון. היא חשבה שההתכוונות האמיתית המוחלטת היא מעיין החיים הפנימיים ופחדה שכל מעשה מנותק מאמת פנימית, יחסום את הזרם לנצח. כנ"ל לגבי העציצים.
אבל לעשות שום דבר, אף פעם אי אפשר ולכן מרוב תהיות ולבטים, קרה שמעשים התהוו עליה על ידי אנשים עם רצונות מבוססים. היו מסיעים אותה בתוך מאווים מוחלטים של אנשים אחרים והיא לא התנגדה, אבל גם לא הצטרפה ולא עלתה על סוס בדהרה ולא חגגה בקרנבל החושים של כולם, אלא רק הוסעה כמו תיק על מסוע של אנשי ביטחון שעומדים בפנים מוחלטות ורציניות במבנים שלדעת כולם אסור לפוצץ.
בכלל לכולם היו כל מיני דעות והם הלכו בעולם כמו אדונים לפחות של עצמם. לה היו דעות שקשורות לתפקיד השפה וידיעה ופחד בקשר למעיין שנותן ממשות לחיים, כי במעיין חסום החיים דומים לחלום וכמו חלום הם חולפים, מתפוגגים להם, מותירים אחריהם שלולית עליבות, שגם פרח ביצות אין לשתול בה.
ככה בערך היא היתה, אבל גם זה בערבון מוגבל, כי מבחינת החיים החיצוניים של החיים הפנימיים שלה, היא התהלכה בין הבריות ועשתה דברים והיו גם אנשים שאהבו אותה, כי זה לא היה קשה לאהוב אותה. ואנשים שאהבו אותה לא רצו להסיע אותה בתוך החשקים שלהם, אלא ללכת איתה און גז'ה, אך אצלה און גז'ה לא היה קיים כל עוד אין בה ידיעה מוחלטת ושלמה לגבי הפעולה והסימון שלה בשפה והרי איך אפשר בכלל, כי איך זה…נו…ככה..הרי…הרי וכן הלאה. מבנים תחביריים מאוד עתיקים היו מתרסקים בדברה ומוזר ככל שזה ישמע, לפעמים היה קל לאהוב את זה גם.
אבל, אבל, אבל, אבל, גם זה בגבולות הסביר, כמו למשל יוחנן עם התשוקות והשם הטוטאלי, שבהתחלה הוא חשב שזה רק עניין של התחלה, אבל בסוף הוא התייאש מהמשפטים המתפגרים והעציצים המשתרגים והוא אמר לה שהיא מקולקלת מבפנים, אז היא בכתה בכי די טוטאלי ושקלה להתאבד אבל לא הצליחה להחליט אם יותר כדאי עכשיו או אחר כך וגם כשאחר כך נעשה עכשיו שוב היה אחר כך בתור של הזמנים שמחליפים זה את זה.
היתה גם את הבעיה של המחשבות ההופכיות, בעיית המחד והמאידך. היא, למשל, ראתה איש שיכור ורזה כמו מחברת ששוכב באמצע הכביש ככה שכל מכונית שעוברת היתה יכולה לעבור עליו ודי. מחד, היא רצתה להרים אותו ולהשכיב אותו על ספסל ומאידך היא חשבה שאולי הוא מאוד רוצה למות וזה יהיה עוול להרוס לו את התוכנית. ככה היא עמדה והתבוננה בו חצי שעה, עד שבסוף האיש מהקיוסק שממול שפך על האיש בקבוק גדול של מים מינרלים והאיש התעורר והתבונן בהם בתיעוב מחריד וזחל הלאה, הלאה משם. היא, אגב, המשיכה לעמוד שם עוד איזה זמן, מתבוננת במים שנספגו באספלט וזרמו הלאה, הלאה משם אי לאן. והתחשק לה להתמזג בתוך האספלט ולהיות מוחלטת כמוהו.
אבל, אבל, אבל, אבל…זה לא היה כל כך פשוט והרי ככה לא ניתן, לא ניתן וגם בשפה צריך לדייק והרי..נו..כאן צריך הרי…"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s